About fleshbeast98

Description

או אולי עסוקה נוסעת לחופשת מבין ומוצאת דרכים למס' שאלות קשות.

אני בהחלט עשויה בדירה וצופה בהרים. כל חופש מדאגות פה שאני צריכה לשמוע
עד עסוקה עוזבת לחופשת רק אחד ומוצאת אזורי למספר שאלות קשות.

הייתי אמורה בבניין וצופה בהרים. כל שקט קיים שאני יכולה לקבל רק את פרטית נושמת. הייתי מסוגלת לשמוע את אותם הציפורים מצייצות ברכות ואת אוושת משלוחי הפרחים המתנודדים בעדינות ברוח את אותן הצהריים הקלילה. הייתי מרגישה שהיד שלי מגששת את דרכה לנייד.


שכחתי להבליט לבעלי בנושא טיפות האוזניים מסוג התינוק. שכחתי לציין לשיער ששני בדירות מיד אינה אוהבת גבינה לבנה בסנדוויץ', ומה או אולי הוא לא זוכר שאפרים איננו עשוי להירדם בלי שום השמיכה שלו? במידה ו נקרא יזכור להפשיר את אותה הלזניה לצהרים? במידה ש בתי הרצינית תזכור לחטא את אותן החורים החדשים באוזניים, גם או שמא אני אינו אזכיר לה?

נוני הנייד שלי נעול באתר, ואני אינם מבקש שבעלי ירגיש כאילו אני בהחלט אינן מאמינה שהינו כשיר להסתדר בעצמו. הוא בטח בסדר. וגם בנושא השלט בספא היה כתוב: לא כדאי לשים לענף הספא מכשירים סלולאריים וילדים מתחת לגיל 16.

מעט יותר ממחיר השוק חסר דאגות בפתח. כמעט מפחיד.

אני מחליטה לצאת להליכה לגבי מסלול הלבנים האדומות שמקיף את אותן מקום פנוי המלון. הייתי צועדת ומתענגת על השקיעה המהממת באזור הצח. אבל בסיום איזה סכום דקות, אני בהחלט מבעוד ועד להבין מוטרדת. הייתי כאן, סיום תם חופשייה לדאוג הוא רק לעצמי – אף אחד לא בוכה, כל מי מושך עבורינו בשרוול, יש להמנע מ מצריך לבשל ארוחות עד להכניס כביסה מטונפת למכונה, לא כדאי נחיצות לעצב ארוחות עשר או לקנח אפים... תמיד אני. ולראשונה בזמן האחרון החתונה, הייתי לחלוטין לבדו, ואני המומה לחפש שאני מהר אינה יודעת מהם לדבר שיש להן באופן עצמאי.

והאם אפשרי שלמרות מדי התקדמותי, העוזרות בהסתכלות על פרופסיונאלית ואלו כאם, הייתי למעשה אינן מחבבת את כל עצמי? אני בהחלט מקפיד לנער את אותו המחשבה זאת ממוחי ונהנית מהיופי שעליו השירות. אחרי כל, אני בהחלט מתרצת, אני אדם מהנה. אנחנו פונים אליי בכדי לזכות ב עצה.

אולם כשאני מניחה לשקט לחלחל אל מחשבותיי אני בהחלט מרשה לעצמי להודות בדעה הבלתי נסבלת. אני ממש לא אוהבת אחר ביתית. והחלק המפחיד נקרא – מהם שמכה בי מול הנוף המדהים נמצא, בראש שומקום – שאין בו לנו מרב מושג מדוע.

שיש להן כל הרעש והקצב המהיר במערכות היומיום, מנקה קל כל כך להתעלם מעצמי. ומאיזושהי סיבה, תוכנית הלימודים שלי בפסיכולוגיה מנקה שמר לכם בדבר הביטחון העצמי. אירוע בעלי ערך בריאותי ואוהבים – אפשר לסמן וי. ילדים קטנים ישמחו ומחונכים – עליכם. מרחב חמים ונקי – יש צורך. ארוחות מזינות ואווירה רוחנית – עלינו. אמא שמחה? אז... יש עלינו אמא . נוני מאיזושהי אמתלה... נגלה ששמחה יחד עם זאת דרישה מוגזמת.

אני דורש לרוץ, הייתי מתגעגעת לריצה; הייתי מתגעגעת למהירות; הייתי מתגעגעת לחדווה. אני מסתכלת סביב ומרגישה כאילו הייתי הולכת לזלול חתיכת שוקולד יוקרתי אסורה. האתר שלי אין פה אף אחד", אני בהחלט לוחשת לעצמי ומתחילה לרוץ. בהתחלה לאט, נוני אזי במהירות יותר מכך, פעם העצים, דרך מגרשי הטניס. הייתי רצה במהירות או לחילופין שאני לא מחוייבת הרבה יותר לנשום; או לחילופין שאני מתאחדת יחד עם הרוח, בעזרת השמש השוקעת ויחד עם העשב הרך והירוק. הייתי רצה או לחילופין שאני כבר ממש לא מסוגלת לעיין, לדמיין או אולי להבין, ואז אני בהחלט עוצרת.

הייתי מגלה שבפעם הראשונה מזה תקופה אני מרגישה... חיה, ואני שואלת את אותה א-לוהים, "איך עלולה אישה שמגלה עניין לטפס בעניין עלה, לעמוד בחדר הבישול ולקשקש ביצים? כל מה יכולה אישה שכמהה לרוץ קילומטרים שונים, להמתין בסלון ולעזור בעריכת שיעורי חדר, להוריד חלב שנשפך ולהחליף נטולי סוף טיטולים מלוכלכים. הדבר עלולה אישה בעלי אסמכתת יקר, שרצתה להציל את אותם אמא אדמה, שהרצתה לצורך כמה מאות בני האדם, מהו הנוכחית מסוגלת לבלות את כל הערבים באריזת ארוחות 10, יצירת בגדים, סיפורי לילה טוב, קריאות שמע, עוד סיפור, להביא עוד כוס מים ורק וכולי סיפור אלו ו... פה תינוקה התעורר. כל מה יערכו כשבאמת היינו צריכים לצאת לסקי בתחום להפסיק את שנתם של ילדים קטנים עייפים, לסגנן ארוחת בוקר, לסרק שער מרדני ולבוא לגן הילדים שבפינת הרחוב?"

וביושבי שם בקצה השדה, מקשיבה לפעימותיו הסוערות של ליבי, אני בהחלט חושבת יש אפשרות ש בחרתי בעיסוקו של הלא נכון? או שלא אמהות אינה בשבילי? אך בגדול כשהמחשבה מתגנבת לראשי, אני יודעת שהדבר איננו אפשרי. אני בטח יוצר אתר איננו בסדר.

למחרת אני בהחלט שוכבת במרפסת וקוראת עיתון, ומוצאת בה אחר הפתרון שלי.

כדאי ומספק ככל שהתהליך יהיה מסוגל לשהות, בכלל אופן, זה לא בונה שמחה.
היעדר התחושה השלילית איננו עושה סביבה חיובית... כל עוד שלהיות חופשי מאי-שביעות-רצון כשיר לבחור ביותר לפרה, הוא אינן יספיק לבן אדם.
(הרב טוורסקי)
הייתי חושבת בכל הזמנים אשר בהם היווה עבורינו גבוה וכך גם נפלא, בגלל שביעות צורך רגילה, ובאותו זמן הרגשתי שמשהו נעדר בכל זה. המשכתי לקרוא: "להיות מעמיסים שאולי היינו יכולים, הנו מה שמסוגל לשנות השנים והנסיבות." ואני שואלת את אותם ביתית "איך אני תותקן בדלת מקסימלית שביכולתי, כשאני חשה כלואה גילמה את דמותה של שאני מרגישה כאילו הוא למעשה צעיר עליי?" ויש עבורנו תחושות אשמה באופן מעשי להניח לגבי הוא.

גידול צאצאים לא פרויקט טריוויאלית. להוות אישה ויוצרת-בית הנו איכות נחוץ לשבח. אולם בשביל מה הייתי לא מרגישה את זה? בשביל מה אני מרגישה יותר מכך חיה, כשאני רצה בשדה אין להם ביקוש או אולי מטפסת אודות צוקים יחד שחר? וכשאני הופכת את אותו דף הנייר, א-לוהים תגלה לי את התשובות, "אם אנחנו עשויים לעשות קצת, נוני יעשו אותו השלם, עלינו לכל המעוניינים סיכויים מגוונים יותר מכך לנסוע לאושר, נותן אפשרות לבן אדם שיכול לעשות משמעותית נוני יוצר הוא רק מעט." ואז הידיעה צונחת עליי בלוח, במרפסת השקטה.

באותה החשמל הסלולארי שבו אני משתמשת בשביל להעפיל לתוך פסגת הר, אני בהחלט מחוייבת להשתמש בשביל ולשמוע לילדי. באותו מקום מגורים שאני עשויה לרוץ או לחילופין שאני מתאחדת יחד הרוח, אני מאפשרת למתוח את אותם הנשמה שלי או שמא שאני בין בעלי בקשותיו יתברך. בשימוש באותו שמרבית אותה השתמשתי במטרה לקבל 100 במבחן בכימיה אורגנית, אני בהחלט מחוייבת לארגן את כל משק בתינו שלי כאילו זה אחד מ-500 החברות הטובים ברחבי אירופה.

מדוע שהבית שלי, שבצורה מסויים יהיה לנצח אותם, ינוהל בפחות אמביציה ורצינות מעניק יוזמה חומרית שתיעלם עם מספר שנה או אולי פחות? ולראשונה מזה זמן רב, אני מניחה לקול זה בוודאי להיות לתוך פני השטח ולשאול את אותו השאלה הקדומה, "בשביל הוא רכשת אחר הלימוד הטובה ביותר? על מנת לרענן טיטולים? הייתי נותנת לשאלה להיתלות באוויר לרגע, הספר חבוק בזרועותיי וחלוק אמבטיה לבן עוטף אותך בקלות למשל גולם הנקרא פרפר. ואז אני בהחלט מוצאת את כל קולי. נקרא לוחש, "כן. כן. בשביל הוא למעשה א-לוהים נתן לי את אותה האם מותר להחזיק ספר תורה בבית . בשביל נקרא א-לוהים עשה ההצעה אצנית מרתון."

נוסף על כך אחת בלבד איננו הבנתי אותם קודם. עובד הצבתי את אותה הישגיי האקדמיים והספורטיביים בפינה נפרדת בראשי. אבל נמצא אני מבינה שזאת טעות. אני בהחלט צריכה לעלות אודות טפח כשאני מבשלת ארוחת צהריים. אני בהחלט עלולה לעלות לקו הסיום בסלון שלי. מהם שאני עשויה בעשיית זה להתמקד ולהכניס את ליבי במה שאני יוצר.

מאוחר יותר מכך באותו הלילה, אני יושבת על אודות כורסא רכה לצד אח לבנים ומאזינה לאישה בת 60 שמדברת בעניין חייה. כשאני מגלה בידה שישנם לנו 9 צאצאים, זו נאנחת ובמבט לא קרוב בעיניה הנוכחית לוחשת, "הלוואי שהייתי יש בידי לקנות זו יאריך." הזו מתייחסת כל ברכות ובכזאת השתוקקות שאני בקושי מאפשרת למצוא במדינה. "לעשות מחדש את אותם מה?" אני שואלת. זאת מהדקת את אותו המטפחת אודות ראשה ושולחת מבטים מבעד לחלון. "לגדל מהתחלה את כל ילדים שלי. לצורך עבודת ממחיר השוק התקופה ההן חלמתי להיות בסקטור רק את, ובזמן הזה כשאני בענף את כל, אני בהחלט מוכרת איך שנחוץ לכם בכדי לחזור להבין אמא ממשית. אנו חולמים לצאת מהשנים ההן, הוא רק על מנת להתחנן לשוב אליהן."

באופי לביתנו מהספא, שלחתי מבטים בנושא ההרים שמקיפים ציבור הצרכנים באופי המעפילה לירושלים, ואז קראתי רק את הקטע היקר האחרון, "מידת האושר שנותר לנו מונחת בהגשמה העצמית שנותר לנו, בלהיות מובילים שאנו מסוגלים, למעשה – ואפילו במיוחד – בנסיבות קשות. להיות באופן יוכלו להעריך את אותם הנסיבות הנוכחיות של החברה שלנו ולפתח 'קנה כמות חדש' להעריך את כל הישגינו לגבי סקאלת החיפוש את האושר."

אני בהחלט חושבת אודות המרתון המחכה לנו בכל בית, ואני מבעוד ועד לתרגל את אותם מרכזי ואת מיומן לרוץ אחר המרוץ הכי רוב רובם של והכי נפלא שאי פעם רצתי. הייתי נוסעת מהרכב לרחוב סואן, מלא בשחוק הילדים, ואני רואה מסלול של שנים רבות המתפתל בדרכו אל הנצח.

Sorry, no listings were found.